החלטה בתיק רע"א 47406-08-10

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מירית מי-דן), מיום 21.7.10, ב-ת.א. 47254-05-10, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת ליתן סעד זמני למניעת דיספוזיציה קניינית ופיזית בדירת מגורים בה התגוררה המבקשת ואשר המשיבה היא בעליה.

רקע עובדתי

1.         א.         ביום 6.7.09 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בירושלים תובענה בסדר דין מקוצר נגד המבקשת (ת.א. 7384/09), במסגרתה נאמר, כי המשיבה הינה הבעלים או הזכאית להירשם כבעלים בדירה הנמצאת בשכונת בית חנינא בירושלים (להלן: " הדירה"). בין המשיבה למבקשת נחתמו הסכמי שכירות בלתי מוגנים, לפיהם השכירה המשיבה את הדירה למבקשת. תקופת השכירות הגיעה לתומה זה מכבר והמבקשת טרם פינתה את הדירה ולא השיבה אותה לידי המשיבה. יתר על כן, המבקשת שיכנה בדירה את בנה ואת אשתו, בניגוד להסכמי השכירות החתומים איתה. עוד נטען, כי המבקשת איננה דיירת מוגנת ושוכרת את הדירה בשכירות רגילה. המשיבה עתרה לבית משפט קמא להורות על פינוייה של המבקשת מהדירה והשבתה לידי המשיבה כשהיא פנויה. עוד נאמר בכתב התביעה, כי המשיבה שומרת לעצמה את הזכות לתבוע דמי שימוש ועתרה להתיר לה לפצל סעדיה בגין כך. לכתב התביעה צורפו העתקים של מספר חוזי שכירות מתקופות שונות.

ב.         בבקשה למתן רשות להתגונן שהגישה המבקשת נטען, כי הינה דיירת מוגנת והיא ובעלה המנוח גרים בדירה תקופה של למעלה מ-45 שנה בדמי שכירות מוגנים. לטענת המבקשת, בחרה המשיבה לצרף לכתב התביעה חוזים חדשים והעלימה חוזים ישנים. לטענתה, יש בידה מסמכים מעיריית ירושלים, חברת החשמל וחברת המים המצביעים על כך כי הינה דיירת מוגנת בדירה וכן נאמר, כי הינה משלמת דמי שכירות מוגנים.

ג.          בדיון שהתקיים לפני כב' הרשמת (כתוארה אז)  ת' נמרודי, ביום 24.9.09 (להלן: " ההחלטה", מש/8 בתגובת המשיבה), הגיעו הצדדים לידי הסכמה בהמלצת בית המשפט, כי מבלי לפגוע בטענה מטענות הצדדים ומבלי להודות בטענה מטענות הצד האחר, לרבות בדבר שיעור דמי השכירות, ניתנת למבקשת רשות להתגונן בכפוף לכך שתעמוד במספר תנאים במצטבר: המבקשת תשלם למשיבה סך של 10,000 ש"ח על חשבון דמי השכירות לא יאוחר מיום 8.10.09; המבקשת תפקיד בקופת בית המשפט עירבון כספי בסך של 20,000 ש"ח לא יאוחר מיום 11.10.09; המבקשת תשלם למשיבה על חשבון דמי השכירות סך של 300 ש"ח לחודש החל מיום 1.10.09 ועד למתן החלטה אחרת על ידי בית המשפט. כן הוסכם בין הצדדים, כי אם המבקשת לא תעמוד בתנאי מהתנאים שפורטו, תידחה בקשת הרשות להתגונן, המבקשת תחויב בהוצאות ויינתן פסק דין פינוי.

ד.         המבקשת לא עמדה בתנאים שעליהם הסכימו הצדדים וב"כ המשיבה הגיש בקשה למתן פסק דין. בתגובה לכך הגישה המבקשת ביום 12.10.09 הודעה לבית המשפט על כך, כי בין הצדדים, באמצעות מתווכים, מתנהלים דיונים בניסיון להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט ומבוקשת ליתן אורכה להפקיד את הסכומים שנקבעו. לכך הגישה המשיבה תגובתה ביום 13.10.09 ודחתה את טענות המבקשת.

ה.         ביום 15.10.09 ניתנה החלטה על ידי כב' הרשמת וממנה עולה, כי המבקשת אכן לא הפקידה את העירבון הכספי בקופת בית המשפט, על אף שחלף המועד לעשות כן, לא התבקשה אורכה וזו אף לא ניתנה. כמו כן עולה מהודעת המשיבה, כי המבקשת לא שילמה את הסך של 10,000 ש"ח, על אף שחלף המועד לעשות כן. לאור האמור, ובהמשך להסכמת הצדדים מיום 24.9.09 נדחתה הבקשה למתן רשות להתגונן והמבקשת אף חויבה בהוצאות. בנוסף, ניתן פסק דין הנותן תוקף להסכמות הצדדים וניתן פסק דין פינוי נגד המבקשת וכל המתגורר איתה בדירה וכן חויבה המבקשת להעביר את מפתחות הדירה לידי המשיבה (להלן: " פסק הדין").

ו.          ביום 16.2.10 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין וכן בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין ובקשה לעיכוב הליכים. בבקשות אלו נאמר, בין השאר, כי בהסכמה מיום 24.9.09, שקיבלה תוקף של החלטה, נפל פגם יסודי שכן המבקשת  הינה פסולת דין הראויה להיות מוכרזת כ"חוסה". עוד נטען, כי צירוף נסיבות בין המשיבה או נציגיה לבין בניה של המבקשת נעשו תוך הטעייה, שכן המבקשת אינה כשירה ועקב כך לא מולאה ההחלטה כלשונה. עוד נטען, כי על אף האמור בפרוטוקול הישיבה מיום 24.9.09, לפיו התייצבה המבקשת לדיון ונכחה בו, למעשה המבקשת ובנה נותרו מחוץ ללשכת הרשמת וללשכה נכנסו אך ורק עורכי הדין. המשיבה גם לא נכחה באותו יום בבית המשפט. לטענת המבקשת, הוגשה בקשה לבית משפט לענייני משפחה להכרזתה כפסולת דין וכ"חוסה" (תמ"ש 9590/09) וכן הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס זמני.

ז.          המשיבה הגישה תגובתה לבקשה לביטול פסק הדין ולעיכוב הליכים ודחתה את כל טענות המבקשת. בתגובה זו הצביעה המשיבה על כך כי בקשת המבקשת ובניה הוגשה רק ביום 16.2.10, כאשר מועד הפינוי מהדירה נקבע על ידי ההוצאה לפועל למחרת היום, ליום 17.2.10. עוד נטען, כי בדיון ביום 24.9.09 התייצבו לדיון לפני הרשמת המבקשת, בנה, המשיבה וכן באי כוחם, וכך אף נרשם בפרוטוקול בית המשפט. כן נטען, כי טענת המבקשת שלא ניתנה הסכמתה למה שסוכם בין הצדדים באותו יום הינה שקרית. בית משפט קמא הורה על עיכוב הליכי הפינוי נגד המבקשת.

ח.         ביום 15.4.10 התקיים דיון לפני כב' הרשם נמרוד פלקס. מפרוטוקול הדיון עולה, כי ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה, בהמלצת בית המשפט, כי הבקשה לביטול פסק הדין תידחה והסעד הזמני של עיכוב הליכי הוצאה לפועל יבוטל. כן הוסכם, כי הפיקדון בסך 30,000 ש"ח אשר הפקידה המבקשת בקופת בית המשפט על פי החלטה מיום 17.2.10 יושב לה.

ט.         ביום 18.4.10 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינה של כב' הרשמת. בבקשה זו שבה המבקשת וטוענת, כי הינה דיירת מוגנת בדירה, וכי לדיון ביום 24.9.09 התייצבה המבקשת לדיון עם בנה, אך בניגוד לאמור בפרוטוקול הישיבה, נותרו המבקשת ובנה מחוץ לאולם הדיונים, לא השתתפו בו כלל ולא נשאלו לדעתם. בלשכת הרשמת השתתף בא כוחה בלבד. בנוסף, הועלו טענות נוספות באותה בקשה.

י.          ביום 12.5.10 דחה בית משפט זה (כב' השופט ד' מינץ) את הבקשה להארכת מועד וקבע, כי המבקשת לא הצביעה על טעם מיוחד לאיחור בהגשת הערעור. עוד נקבע, כי הליך הכרזתה של המבקשת כחסויה נפתח בבית המשפט לענייני משפחה אך ביום 16.2.10, בחלוף זמן רב מתום התקופה בה ניתן היה להגיש את הערעור. עוד נקבע, כי "סיכויי הערעור להתקבל קלושים ביותר נוכח העובדה שפסק הדין ניתן בשל הסכמת הצדדים והדרך הנכונה על פי דין לביטול פסק דין מעין זה, אם בכלל, היא על ידי הגשת תובענה עצמאית כפי שאכן המליץ כב' הרשם פלקס בדיון שהתקיים לפניו. אין צריך לומר גם, שהתנערותה כיום של המבקשת ממעשי עורך דינה הקודם, היא טענה שספק רב אם יעלה בידה של המבקשת לשכנע שיש בה ממש" (נספח מש/23 לתשובת המשיבה). 

2.         עקב החלטת כב' השופט מינץ הגישה המבקשת, באמצעות בניה - אפוטרופוסיה, תובענה לבית משפט קמא ביום 30.5.10, לביטול ההסכם אשר קיבל תוקף של החלטה ולאחר מכן פסק דין. בכתב התביעה שבה המבקשת על טענותיה כי הינה דיירת מוגנת בדירה, וכי לדיון ביום 24.9.09 התייצבה המבקשת עם בנה, אך בניגוד לפרוטוקול הישיבה נותרו השניים מחוץ ללשכתה של הרשמת, ובא כוחה דאז, עו"ד עבדאללה עודה, הגיע להסכמה עם ב"כ המשיבה שקיבלה את ביטויה בהחלטה. עוד נטען, כי על אף ניהול משא ומתן בין הצדדים על ידי "עושי סולחה כפריים" הגיש ב"כ המשיבה את בקשתו למתן פסק דין. בנוסף, נטענו טענות נוספות כמפורט שם.

            בד בבד עם הגשת התובענה האמורה הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי מהדירה. בית משפט השלום נענה לכך והוציא צו ארעי לעיכוב הפינוי מהדירה. בית המשפט קיים דיון בבקשה למתן צו ארעי ביום 7.6.10 במסגרתו נחקר בנה של המבקשת, ובסיום הדיון הורה בית המשפט על הגשת סיכומים בכתב. ב"כ המשיבה הגיש סיכומיו במועד ואילו ב"כ המבקשת לא עשה כן. בעקבות זאת הגיש ב"כ המשיבה בקשה לדחות את הבקשה למתן הסעד הזמני וביום 21.6.10 קבע בית המשפט, כי הצו הארעי פקע.

            ביום 1.7.10 הגישה המבקשת בקשה דחופה להארכת מועד להגשת סיכומים מטעמה. הבקשה הועברה לתגובת ב"כ המשיבה עד ליום 6.7.10 והיה עליו להתייחס גם לשאלה האם פינוי המבקשת מהדירה בוצע.

ביום 4.7.10 נקבעה הבקשה לדיון במעמד שני הצדדים וניתן צו זמני לעיכוב ביצוע הפינוי ככל שלא בוצע עד להמצאת ההחלטה למשיבה. דא עקא, בדיון שנערך ביום 5.7.10 התברר, כי המבקשת פונתה מהדירה ביום קמא 4.7.10 בשעה 10:00. לפיכך, התייתר הדיון בבקשה להארכת מועד להגשת סיכומים למניעת פינוייה של המבקשת מהדירה.

ביום 7.7.10 הגישה המבקשת בקשה נוספת לסעד זמני, בגדרה עתרה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, להורות למשיבה להימנע מביצוע דיספוזיציה קניינית או מעין קניינית או פיזית בנכס נשוא התובענה, ממנו פונתה ביום 4.7.10. בית המשפט נענה לבקשה, על מנת למנוע מצב בלתי הפיך, ונתן צו כמבוקש שיעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת. צו הארעי הותנה בהפקדת בטחונות בנוסף לאלו שהפקידה המבקשת במסגרת בקשתה לצו לעיכוב ביצוע הפינוי. ביום 12.7.10 קיים בית המשפט דיון בבקשה.

החלטת בית משפט קמא

3.         ביום 21.7.10 ניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשה האמורה. לאחר שבחן את קיומה של עילת התובענה והאם קיימות ראיות לכאורה הגיע בית המשפט למסקנה, כי אין למבקשת עילת תובענה של ממש וראיות לכאורה לביסוס טענותיה מאותם הטעמים שציין בית המשפט המחוזי כאשר דחה את בקשתה של המבקשת להארכת מועד להגשת הערעור. בית משפט קמא קבע, כי אין ממש בטענתה של המבקשת כי הייתה מצויה בהליך להכרזתה כ"חוסה" ולא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה המשפטיים, שכן ההליך בנושא זה נפתח רק ביום 16.2.10 בבית המשפט לענייני משפחה. בית משפט קמא הוסיף, כי בעת הדיון ביום 24.9.09 ניתנה הסכמת אחד מבניה של המבקשת, מאהר, לפינוי הנכס. כן הוסף, כי שרשרת האירועים מאז הגשת התביעה המקורית לפינוי המבקשת מהדירה מלמדת, כי בניה של המבקשת, שהם כיום האפוטרופוסים שלה, היו המוציאים והמביאים גם במסגרת ההליך בתובענה לפינוי, ודבר לא מנע מהם שלא להגיע להסכמות להן ניתן תוקף של החלטה, וזאת מכיוון שטענותיהם בדבר זכויותיה הנטענות של המבקשת כדיירת מוגנת הועלו במפורש בבקשת הרשות להתגונן. בית משפט קמא גם מציין בהחלטתו את הסכמת המבקשת ושני בניה, בדיון מיום 15.4.10, למחיקת הבקשה להארכת מועד לביטול פסק הדין, וכי  הסכמה זו לפינוי המבקשת מהדירה כנגד החזרת הפיקדון ניתנה על ידי המבקשת והאפוטרופוסים לאחר שניתן צו המינוי לאפוטרופוסות.